חיפוש מהיר
מועדפים שלי
אין עניין מיוחד בשפה התנועתית
היצירה "רעש לבן" של להקת ורטיגו אומנם מונה עשרה רקדנים מקצועיים, אבל השפה התנועתית שלהם אינה מעניינת במיוחד
מהעלטה של המופע "רעש לבן" עולים וצפים עשרה רקדנים בפלג גופם העליון ועליהם, כמו משופדים, הפנים ממוסגרים בבדים.
האור מתחזק והם מתגלים יושבים על כיסאות גבוהים נטועים בחשיכה.
כמתוך טקס פולחני מפנים הרקדנים את הגב לקהל, מקלפים את הבגד העליון וחושפים קעקוע של קווים שחורים. כשהרקדנים גולשים מהכיסאות כדי לצאת במחול הם מפילים אותם, כחפץ שאיבדו בו עניין ואז מתגלים המושבים כמסכי טלוויזיה מרצדים.
לאן כל המסתורין והסמלים האלה מובילים?
לדברי התוכנייה מאחורי היצירה עומד הרעיון "לפעמים אנו מפספסים את תוכן העולם היפה הזה, בשל אותם המסרים, התשדורות והגירויים שסביבנו, עד שהכל הופך לרעש לבן". היוצרת ודאי מכילה בתוכה עולם מלא של הקשרים בין הרעיון לריקוד, אבל המסר לא מתורגם כוריאוגרפית.
אולי זה לא כל כך חשוב כי אנו עוסקים בעולם של תנועה ודי ברעיון שהצית את הצורך ליצור.
אבל המלה הכתובה יוצרת ציפיות להבנה של משהו שאיננו מובן בהמשך. אלא שבמקרה של ורטהיים, המסר כן חשוב. מהר מדי, אותה אווירה התחלתית ואותם מסכי טלוויזיה והקעקוע הכל כך מסקרנים מוסטים הצידה, כאילו מיצו עצמם. כאילו איזה מסר נאמר ועכשיו אפשר להתחיל במחול.
דומני שההרכב הנוכחי, המונה עשרה רקדנים, הוא הגדול ביותר של ורטיגו מאז הולדתה ומצביע על ההתפתחות הגדולה שעשתה מאז החלה כצמד ב-1992. הרקדנים של ורטיגו טובים, מצוידים ביכולות טכניות, לעתים אקרובטיות. המחול ברובו מהיר, אלים, ברוח האופנה האחרונה, כמבקש לשקף את העולם העכשווי. היכולות של הרקדנים באים לידי ביטוי, בגלגולים המהירים, בקפיצות הגבוהות, כשהרקדנים נוחתים ונטמעים ברצפה כאילו היתה עשויה מחומר רך וידידותי.
הכוריאוגרפיה בנויה במקצועיות אבל לא מצאתי עניין מיוחד בשפה התנועתית, שהיא אמנם יפה אבל מוכרת. נראה שהרעיונות מעניינים את ורטהיים יותר מהשפה וכאן אולי תחילתה של בעיה כוריאוגרפית.
דווקא קטעי הסולו הבודדים מרגשים, במיוחד של וואבה זאק, הנע עם הגוף הגדול שלו על ארבע ודומה לפנתר בגמישותו, או הסולו של מיה רשף עם השיער המוגבה כאילו לאחר מכת חשמל.
אולי כאן טמון הפתרון ליצירה המבקשת לומר, "ראו כמה הסולו המינימליסטי, האטי, של התנועה המודעת, כל כך יותר יפה ומרגש מכל ה`באז` התזזיתי של כל הקבוצה ביחד". אבל אותו "באז" הוא המרכיב הדומיננטי בריקוד.
להקת ורטיגו, "רעש לבן" מאת נעה ורטהיים, מוזיקה: רן בגנו, עיצוב תלבושות: אופיר חזן מבית הספר לעיצוב רקפת לוי, אביזרים: נמרוד קורן, מרכז סוזן דלל
יום ראשון 06 באפריל 2008 גלריה, הארץ
האור מתחזק והם מתגלים יושבים על כיסאות גבוהים נטועים בחשיכה.
כמתוך טקס פולחני מפנים הרקדנים את הגב לקהל, מקלפים את הבגד העליון וחושפים קעקוע של קווים שחורים. כשהרקדנים גולשים מהכיסאות כדי לצאת במחול הם מפילים אותם, כחפץ שאיבדו בו עניין ואז מתגלים המושבים כמסכי טלוויזיה מרצדים.
לאן כל המסתורין והסמלים האלה מובילים?
לדברי התוכנייה מאחורי היצירה עומד הרעיון "לפעמים אנו מפספסים את תוכן העולם היפה הזה, בשל אותם המסרים, התשדורות והגירויים שסביבנו, עד שהכל הופך לרעש לבן". היוצרת ודאי מכילה בתוכה עולם מלא של הקשרים בין הרעיון לריקוד, אבל המסר לא מתורגם כוריאוגרפית.
אולי זה לא כל כך חשוב כי אנו עוסקים בעולם של תנועה ודי ברעיון שהצית את הצורך ליצור.
אבל המלה הכתובה יוצרת ציפיות להבנה של משהו שאיננו מובן בהמשך. אלא שבמקרה של ורטהיים, המסר כן חשוב. מהר מדי, אותה אווירה התחלתית ואותם מסכי טלוויזיה והקעקוע הכל כך מסקרנים מוסטים הצידה, כאילו מיצו עצמם. כאילו איזה מסר נאמר ועכשיו אפשר להתחיל במחול.
דומני שההרכב הנוכחי, המונה עשרה רקדנים, הוא הגדול ביותר של ורטיגו מאז הולדתה ומצביע על ההתפתחות הגדולה שעשתה מאז החלה כצמד ב-1992. הרקדנים של ורטיגו טובים, מצוידים ביכולות טכניות, לעתים אקרובטיות. המחול ברובו מהיר, אלים, ברוח האופנה האחרונה, כמבקש לשקף את העולם העכשווי. היכולות של הרקדנים באים לידי ביטוי, בגלגולים המהירים, בקפיצות הגבוהות, כשהרקדנים נוחתים ונטמעים ברצפה כאילו היתה עשויה מחומר רך וידידותי.
הכוריאוגרפיה בנויה במקצועיות אבל לא מצאתי עניין מיוחד בשפה התנועתית, שהיא אמנם יפה אבל מוכרת. נראה שהרעיונות מעניינים את ורטהיים יותר מהשפה וכאן אולי תחילתה של בעיה כוריאוגרפית.
דווקא קטעי הסולו הבודדים מרגשים, במיוחד של וואבה זאק, הנע עם הגוף הגדול שלו על ארבע ודומה לפנתר בגמישותו, או הסולו של מיה רשף עם השיער המוגבה כאילו לאחר מכת חשמל.
אולי כאן טמון הפתרון ליצירה המבקשת לומר, "ראו כמה הסולו המינימליסטי, האטי, של התנועה המודעת, כל כך יותר יפה ומרגש מכל ה`באז` התזזיתי של כל הקבוצה ביחד". אבל אותו "באז" הוא המרכיב הדומיננטי בריקוד.
להקת ורטיגו, "רעש לבן" מאת נעה ורטהיים, מוזיקה: רן בגנו, עיצוב תלבושות: אופיר חזן מבית הספר לעיצוב רקפת לוי, אביזרים: נמרוד קורן, מרכז סוזן דלל
יום ראשון 06 באפריל 2008 גלריה, הארץ
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?